מאז ומתמיד סלדתי מביזבוז. כבר הזכרתי את החינוך בבית של אבא שגדל בימי הצנע ואמא, בת לניצולי שואה. חינוך שהטיף לצניעות ולהמנעות מראוותנות. ובכל זאת זה לא מסביר כיצד הגעתי לתחום. עובדה, הורי לא מפרידים אשפה ולא ממחזרים, גם אחותי, שגדלה איתי באותו בית, לא ממש בעניין. מחשבה על השאלה שבכותרת, הובילה אותי ל-3 תחנות משמעותיות בארבעים שנותי:
תחנה ראשונה, ישראל שנות ה-70: שימוש חוזר ומיחזור היו פעם הסטנדרט. ילדים קיבלו את בגדי אחיהם הגדולים, אם היה חור בגרב או במכנסיים, היינו תופרים אותם או שמים תלאי. כשהבגדים התבלו מדי, הם הפכו לסמרטוטים. במכולת לא רק בירה, אלא גם משקאות קלים, ערק וחלב נמכרו בבקבוקים חוזרים (בקבוקים שמשולם עליהם פיקדון ומוחזרים ליצרן למילוי חוזר). גבינה צהובה, נקניק או חומוס היינו קונים טריים במשקל ולא ארוז מראש. הלחם שקנינו במכולת השכונתית נאפה במאפייה העירונית ולא הגיע ארוז ופרוס ממאפיות ענק שמחוץ לעיר. מים שתינו מהברז. הקונספט של לקנות מים בבקבוק היה בלתי נתפס, לא הבנו למה לשלם על משהו שיש בברז? היינו מגיעים לקניות עם סל, הקצב היה עוטף לנו את הדג בעיתון ישן. אורז, שעועית ושאר קיטניות, ניקנו במשקל משקים גדולים ולא בשקיות פלסטיק. וזה עוד לפני שמזכירים את בתיה עוזיאל. לא היינו חברה צרכנית אלא חברה עובדת.
תחנה שניה, שוויץ 2002: במהלך התואר השני שלי במנע"ס, נסעתי לחילופי סטודנטים בשווייץ. אחד מקורסי החובה שלמדתי שם עסק בממשל תאגידי: Corporate Governance, מונח שהיה חדש עבורי. למדנו שם על מינהל תקין בארגונים, קצת על אתיקה ומוסר בעסקים, עוד קורס חובה עסק בתרבות בעסקים. הקורס עסק בגיוון ורב תרבותיות בארגונים ועוד נושאים שהיום נכנסים תחת הכותרת של אחריות תאגידית. בתחילה זה נראה לי התפלספות תיאורטית ולא תכליתית של אקדמאים. אחר כך הבנתי שבאירופה הנושא מפותח (יחסית) ולא רק במדינות סוציאליסטיות עם איגודי עובדים חזקים. אבל זה לא נגמר שם, גם נושא איכות הסביבה הקדים את ישראל וארה"ב בעשור לפחות: בעיר שגרתי בה (סט. גאלן) היתה הפרדת אשפה. 
בתים שהפרו את הכללים נקנסו. כך לדוגמא היה יום בשבוע בו מותר להוציא פסולת נייר, יום לקרטון, יום לפסולת מתכת וכו'. במקום מס עירייה למימון פינוי האשפה. התושבים נדרשו לקנות שקיות אשפה מיוחדות ויקרות במיוחד שמחירן גילם את עלות פינוי האשפה. סט. גאלן היתה הקנטון הראשון שאימץ אץ השיטה ב-1975, שמאז אומצה בשאר שוויץ. את השקיות עם האשפה הנחנו ליד הכניסה לבניין ולא בחדרי אשפה. מדהים כמה תמריץ קטן שכזה מעודד אנשים לצמצם באשפה ולהפריד. אשפה שהונחה ברחוב בשקית הלא נכונה לא פונתה. אם דיירי הבית לא הבינו את הרמז הם קיבלו קנס. במהרה התיישרנו. שקיות לא חולקו בחינם בסופר אלא עלו סכום המקביל לשקל עד שניים לשקית, תלוי ברשת. אריזות זכוכית נשאו פיקדון ו/או הושלכו לפחי מחזור המופרדים לפי צבעים: חום, ירוק ולבן (שקוף). אסור היה לשפוך שמן לכיור – כי זה מזהם את השפכים, בית שהגיע מהביוב שלו יותר מדי שמן קיבל אזהרה ואם המשיך אז נקנס. המים החמים חוממו בגז במערכת שחיממה את המים מיידית (ולא עם בוילר או בסולר). התחבורה תוכננה כך שיהיה הכי נוח להתנייד ברכבת, באוטובוס או ברגל. גם הגאווה בתוצרת המקומית המסורתית וההעדפה השמרנית לייצור עצמי הוסיפו עוד מימד קהילתי/חברתי מלבד המחיר שמקודש אצלנו. אולי זה בגלל שלשווייץ אין יציאה לים ועלות ההובלה היבשתית מייקרת את היבוא אליה.
תחנה שלישית, ניו זילנד 2010: טיול בניו זילנד הוא טיול בנופי טבע. קרחונים, יערות, מרבדים ירוקים, תופעות טבע ייחודיות ובעיקר אינספור בעלי כנף אנדמיים – ייחודיים לניו זילנד. בניו זילנד קל לראות איך מעשי אדם לא מבוקרים מכחידים בעלי חיים וצומח ומצמצמים את המגוון הביולוגי. השלכות החיים המודרנים הן מיידיות. אולי בגלל זה המודעות שם לאקולוגיה גבוהה עד כדי כך שהיא הבסיס. טיילתי בניו זילנד עם אשתי. נדהמנו עד כמה האקולוגיה יכולה להפוך ל"דת". בכל אכסניה או גסט האוס בו התארחנו היו הוראות וכללי חסכון ל"זרים". כללים שכללו הוראות שטיפת כלים, הוראות לחסכון במים (כי למרות שפע המים בטבע במקומות רבים מקור המים העיקרי מתבסס על איסוף מי גשמים ולא על תשתית מוניציפלית). הוראות להפרדת אשפה (שם ראינו לראשונה, שיש שלושה או ארבעה פחים בבית ולמדנו מה זה קומפוסט) ועוד. כאי המרוחק שעות טיסה מכל יבשת אחרת בעל מגוון אקולוגי ייחודי ושברירי, חסכון במשאבים, מחזור והקטנת טביעת הרגל הסביבתית היא כורח. רק הכבשים מפריעות לאידיליה עם ניפוח אקטיבי של החור באוזון…
כך חוויתי את שלושת המעגלים של אחריות תאגידית: סביבה, קהילה וערך כלכלי. רק שלא ידעתי לקרוא להם בשמם.
לא שמנו לב אבל הפכנו להיות משפחה ממחזרת. כשבני החל השנה ללמוד בגן עירייה, לימדו אותם שבכניסה לגן יש פחי מיחזור לבקבוקים ועודדו את הילדים להביא בקבוקים למיחזור. ארגון אל"ה המנהל את איסוף ומיחזור הבקבוקים עם הפיקדון, הציב ב
מעולם לא ממש דיברנו עם הילדים על מיחזור. גם לא ממש הסברנו להם מהו מיחזור. הם גדלו לתוך זה, הם לא מכירים מציאות אחרת. ביום חמישי האחרון, בני שכח את השקית עם בקבוקי המיחזור כשיצאנו לגן. הוא רצה לחזור לקחת אותה. ואתמול בבוקר שאל אותי את השאלה שבכותרת כשהוא מנופף בשקית של עוגיות מיני של עבאדי שסיים בדיוק. (אגב, הן מ-ע-ו-ל-ו-ת וגם