אחד בשביל כולם

השבוע נפתח ברעננה הסניף הראשון במה שאמור להיות רשת ה-EDLP הראשונה בישראל, "אחד", שמה. EDLP – Every Day Low Price  הוא קונספט קמעונאי שמבטיח לצרכן מחירים זולים בכל יום בשנה ללא מבצעים וללא מגוון רחב. רשתות אלדי ולידל הגרמניות שכבשו את אירופה עם כ-10,000 סניפים לכל אחת, הן המודל של הקונספט. הרעיון הוא חנויות מאוד יעילות ופונקציונליות, עם מגוון מוצרים קטן ומבחר מצומצם המתופעלות על ידי צוות קטן. בחנויות אלה לרוב לא נמכרים המותגים הגדולים. הן מתוכננות כך שהקניה בהן תהיה מהירה בלי יותר מדי תפאורה והסחות דעת בתמורה, החסכון מגולגל לצרכן במחיר זול יותר.

"אחד" מנסה ליישם את הקונספט "לפי הספר" ועם אג'נדה חברתית סביבתית. מדובר בחנות בגודל בינוני בה לכל מוצר יש מבחר של מותג אחד או שניים לכל היותר. הרשת נמנעת בהפגנתיות מעבודה עם ספקים גדולים אולם אין זה אומר שאין בה מותגים ידועים. מותגים כמו פיירי, ג'ילט, קולגייט, אולווייז, פרינגלס וטוויקס נמכרים ברשת אולם כל המותגים הבינלאומיים המפורסמים שנמכרים בה, הם מיבוא מקביל, כלומר לא מיובאים/משווקים על ידי הזכיין/יבואן הרשמי בישראל כי אם על ידי יבואנים שרוכבים על הצלחת המותג והפרסום של היבואן הרשמי וחוסכים עלויות  פרסום ותמלוגים כשקונים את המוצרים במדינות בהן הם זולים יותר. בקטגוריות אחרות בהן יבוא מקביל איננו מעשי, יש מוצרים של מותגים עלומים או שאינם נפוצים. בדרך כלל של יצרנים קטנים מקומיים.

חוויית הקניה ב"אחד" שונה מהותית מחוויית הקניה ברשתות הגדולות ומהרשתות המתמחות דוגמת טיב טעם ועדן טבע מרקט. ראשית, החנות מתוכננת כך שהצרכן יסיים את קנייתו במהירות האפשרית ותוך מזעור הצורך שלו להסתייע בעובדי החנות. זה אומר שאין מעדניה אלא רק אריזות מוכנות מראש. זה ממשיך בזה שירקות ופירות, הצרכן אורז לעצמו כולל שקילה והדבקת מדבקת ברקוד עם המחיר (קונספט שמקובל בחו"ל כבר למעלה מעשור), בכך שאין מגוון ואין מבצעים, לצרכן נחסכת התלבטות והוא פשוט "זורק" לעגלה את המוצר מבלי להתעמק יותר מדי בפרטים. מחירי המוצרים מוצגים על צג אלקטרוני שמוצמד למדפים, כך ששינוי מחיר או סידור המדף בהתאם למלאי מהיר וקל. כתוצאה מכך ההתמצאות קלה ומהירה. הקופות עובדות בשיטה של אלדי/לידל:  הן מתוכננות לתפעול מהיר של הקופאי. כלומר שהצרכן לא יתעכב חצי שעה בקופות גם אם יש תור. מסוע ארוך לפני הקופאית מאפשר לסדר את כל המוצרים על המסוע, מקלות הפרדה מאפשרים הפרדה נוחה וברורה לקופאי בין לקוח ללקוח. הקופאי לא צריך לשקול מוצרים, שכן אפילו הירקות והפירות כבר נשקלו על ידי הלקוחות. אין מוצרי קו קופה או מבצעי upsale שהקופאי מצווה לדחוף ללקוח ויתרה מזאת, מלבד הקופאי יש גם אורזים, כלומר אנשים שמסייעים ללקוח לארוז במהירות את המוצרים שהקופאי העביר ובכך להאיץ את שלב הצ'ק אאוט.

אתמול קניתי בחנות הראשונה של הרשת שנפתחה ברעננה. את הקונספט אני מכיר מחו"ל ולכן באתי "מוכן". יש עוד לא מעט מחלות ילדות שעל החנות לתמודד איתן וגם מוצרי בסיס רבים חסרים עדין, אבל החוויה היתה בסך הכל טובה. הערך הטוב ביותר שהחנות נותנת ללקוח, מבחינתי הוא כיבוד הזמן שלו. אם בחנויות של רשתות גדולות, מתבצעות כל מיני מניפולציות כדי להאריך את זמן השהיה של הלקוח במטרה "לסחוט" ממנו עוד כמה שקלים, באחד הרגשתי שמכבדים את הזמן שלי ועוזרים לי לסיים את הקניות במהירות האפשרית. קניות של סוף שבוע לוקחות לי בדרך כלל שעה עד שעה וחצי (תלוי בלחץ בקופות) באחד סיימתי את הקניות במחצית הזמן וזה עוד לפני שאני מתמצא בחנות ויודע איפה כל מוצר ממוקם. אני מעריך שעם הזמן משך הקניה אף יתקצר.

בסוגיית המחירים, הם סבירים וזולים בצורה סמלית מהמחירים ברשתות הHD הגדולות, אולם קונה נבון שמשווה מחירים ומתכנן את קניותיו יכול להשיג את מרבית המוצרים במחירים זולים יותר ו/או ממותגים במבצעים או עם קופונים ברשתות האחרות. למרות האמור לעיל ולמרות העובדה שאני משתדל להיות קונה נבון ומתוכנן, החשבון בשורה התחתונה היה זול יותר ב-10%-15%. הסיבה העיקרית היא העדר מבצעים ופיתויים של קניה אימפולסיבית. כלומר קניתי פחות יחידות כי לא היה מבצע על קנית 3 או 4 יחידות ולא קניתי מוצר שבדרך כלל אני לא קונה רק כי היה קופון התנסות.

נקודת התורפה העיקרית של החנות היא החניה. היא צפופה ולא נוחה. העובדה שהכניסה והיציאה מתבצעות מאותו צד יוצרת עומס מיותר.

לסיום, למי שתוהה מה לאחריות תאגידית ול"ביקורת" על חנות קמעונאית, אז הנה החיבור. בכניסה לחנות מוצב רול-אפ המציג את החזון של הרשת. יש התייחסות לכל מחזיקי העיניין הרלוונטיים לרשת שיווק. כשהבסיס הוא הגינות. הגינות כלפי ספקים, עובדים ולקוחות:

עובדים  - הרשת מצהירה שעובדיה מרוויחים לפחות 25% מעל לשכר המינימום.  כתוצאה מהתכנון הפונקציונלי, העדר מחלקות השירות כמו מעדניה וקצביה, ומיעוט המק"טים היחסי, החנות מתופעלת באמצעות מספר עובדים קטן בהרבה בהשוואה לרשתות גדולות אחרות. הרזון הזה, מאפשר לתגמל כל עובד בצורה טובה ולהפיק ממנו פריון רב יותר.

ספקים – מאחר והרשת נמנעת מעבודה עם ספקים גדולים, היא מבססת את עצמה על עבודה עם ספקים קטנים ומקומיים שלא מצליחים לחדור לרשתות הגדולות. העדפת ספקים מקומיים וספקים קטנים היא גם קהילתית וגם חלק משרשרת אספקה אחראית ומקיימת.

לקוחות – הרשת נותנת ערך ללקוחות בשני מובנים: פעם אחת הגינות בצורת מחירים זולים ללא מבצעים וללא אותיות קטנות ופעם שניה בנושא כיבוד הזמן שלהם. קניה באחד אורכת פחות זמן.

סביבה – הרשת מתפארת בחשיבה סביבתית בכמה אספקטים: העגלות עשויות מחומר ממוחזר, התאורה היא תאורת לד חסכונית, המקררים הם מקררים עם דלת על מנת לחסוך בחשמל, מנהלי הסניפים נוסעים ברכבים היברידיים כדי לחסוך בזיהום אויר. אבל הערך החשוב ביותר הוא הקטנת הביזבוז ופסולת הנוצרת מקניה בכמויות גדולות מדי של דברים שלא באמת צריך.

עכשיו נותר רק לראות אם הצרכנים יגיעו ואם ישמרו נאמנות לרשת שנותנת ערך פונקציונלי פשוט וישיר.

איזו אריזת משקאות ידידותית יותר לסביבה?

חידה: איזו אריזת משקאות מהבאות הכי פחות ידידותית לסביבה ואיזו הכי ידידותית?
1. בק' זכוכית
2. קרטונית
3. בק' פלסטיק (PET)
4. פחית

6,200 צרכנים אירופאים נשאלו שאלה דומה לנ"ל ב-2008. 50% מהצרכנים בחרו בזכוכית כאריזה הידידותית ביותר לסביבה ו-52% בחרו באריזת פלסטיק כהכי פחות ידידותית לסביבה. האמנם כך הוא?

ובכן, ראשית יש להגדיר, מה המדד לידידותיות לסביבה. יש המון מדדים מקובלים אפשריים:
מדרך פחמני, צריכת מים, צריכת אדמה, קלות ושיעור מיחזור, זיהום אוויר ושפכים ועוד.

שנית יש להגדיר את סקופ הבדיקה: האם בוחנים רק את "העלות הסביבתית" של יצור האריזה?, האם מחשבים עלויות סביבתיות של שינוע האריזה?, האם מחשבים עלויות קירור? האם מחשבים את שיעור המיחזור ? האם מחשבים את עלות האריזה הסביבתית כפסולת?

בהיניקן החליטו לפני כמה שנים לבדוק את התשובה לחידה שלעיל עבור בירה בהולנד. כלומר הם ביצעו ניתוח מחזור חיי מוצר - LCA לאריזות נפוצות. הסקופ כלל את מחזור חיי המוצר מהיצור ועד שהאריזה מושלכת למיחזור/אשפה ללא התחשבות בעלויות/שיעור המיחזור של האריזה. האריזות הנבדקות הן:

1. בקבוק בירה מפלסטיק PET בנפח שליש ליטר
2. פחית בירה בנפח שליש ליטר
3. בקבוק בירה מזכוכית לשימוש חוזר בנפח שליש ליטר
4. בקבוק בירה חד פעמי מזכוכית בנפח שליש ליטר

המדד הנבחר להשוואה בין האריזות הוא מדרך פחמני (Carbon Footprint). והרי התוצאות (מקור: היינקן):

האריזה הידידותית ביותר לסביבה היא בקבוק זכוכית לשימוש חוזר. הסיבה לכך היא שמאחר שבקבוק עושה 20-30 סבבים, הרי שהעלות הסביבתית של יצורו מתחלקת על פני הסבבים. אמנם יש עלויות נוספות של הובלה חזרה למפעל ושטיפת הבקבוק אולם הן קטנות בהשוואה ליצור בקבוק חדש.

מבין האריזות החד פעמיות,  האריזה הידידותית ביותר היא… פחית. לפחית יתרונות רבים: היא קלה מאוד, לא שבירה, מנצלת טוב את הנפח ומעבירה חום/קור במהירות. וזה עוד לפני שדיברנו על היתרונות שלה בהגנה על הבירה מפני אור.

האריזה הכי פחות ידידותית לסביבה היא… בקבוק זכוכית חד פעמי. הסיבה העיקרית היא צריכת האנרגיה הרבה הדרושה לניפוח בקבוק זכוכית. מעבר לכך זכוכית היא אריזה כבדה ושבירה מה שמייצר עלויות שינוע סביבתיות גבוהות ופחת גבוה יחסית לאריזות אחרות.

במרבית המדדים הסביבתיים המקובלים סדר ה"ידידותיות לסביבה" של האריזות שלעיל נשמר. יוצא דופן הוא הפרמטר "צריכת מים" בו לבקבוק החוזר יש חסרון בולט בהשוואה לאריזות האחרות בשל השטיפה של הבקבוק החוזר, ובשל צריכת מים גבוהה במיוחד של אריזת הזכוכית.

האם מידע כזה משפיע על התנהגות צרכנים?

מיחזור בקבוקי פלסטיק

גם אתם ממחזרים? מקפידים לאסוף את כל בקבוקי ה-1.5 ליטר ששתיתם ולזרוק למיחזורית? גם אתם מודאגים מהשלכות זיהום האוקיינוסים בפסולת פלסטיק על האקולוגיה? עניתם כן? יופי. אז הנה עוד כמה שאלות:

האם חשבתם/ביררתם האם ולאיזה מוצר ממוחזר הפלסטיק שאתם משליכים למיחזורית? האם אי פעם העדפתם בקבוק משקה העשוי מפחות פלסטיק על פני מותג אחר שמשתמש ביותר פלסטיק לאותו נפח בקבוק? האם הייתם מוכנים לשלם יותר על בקבוק משקה שעשוי מ-50% חומר ממוחזר או יותר?

אז מה קורה לבקבוקים המושלכים למיחזורית? חלקם ממוחזר להיות סלסלות פלסטיק בהן אנו קונים את פירותינו. חלקם הופך לסיבים המשמשים את תעשיית הטקסטיל. חלקם מעובד ללוחות דמויי עץ המשמשים לבניית ריהוט גן ומתקנים בגני משחקים. הכל טוב ויפה אבל זה Downcycle ולא Recycle. כלומר מיחזור לדרגת פלסטיק נחותה יותר ממנו מייצרים מוצרים אחרים ולא מיחזור B2B.

מיחזור B2B – הוא מיחזור בקבוקי משקה חזרה להיות בקבוקי משקה. זו סגירת המעגל שיוצרת מיחזור אמיתי. בארץ זה לא נעשה בפלסטיק. באירופה לעומת זאת זה נעשה.  על הניסיון הנצבר בגרמניה, שוויץ ומדינות נוספות במיחזור בקבוקי PET חזרה לבקבוקי PET שמעתי בתערוכת הבראו בנובמבר. שיעור השימוש בחומר ממוחזר במדינות אלה הולך וגובר עם השנים ובמקרים מסויימים מגיע ל-70% ויותר. נייקד ג'וס של פפסיקו בארה"ב משתמש ב-100% חומר ממוחזר לבקבוקים שלו.

האתגרים העיקריים העומדים בפני מיחזור בקבוק חזרה לבקבוק הם:

1. רמת ניקיון החומר הממוחזר: פעם אחת טוהר החומר כלומר הפרדה מדוייקת בין צבעים וסוגי פלסטיק ופעם שניה ניקיון מחומרים וגופים זרים כמו שאריות חומרים שהיו בבקבוקים, שאריות תוויות ושאריות עצמים אחרים.

2. מראה החומר הממוחזר - באותה רמת שקיפות ובאותו גוון כמו חומר טהור (virgin PET בעגה המקצועית)

מעגל מיחזור בקבוק לבקבוק מורכב מ-5 חוליות (ר' תמונה מימין):

1. בקבוק PET

2. איסוף ומעיכה לבאלות (קוביות דחוסות של בקבוקים)

3. מיון, שטיפה וגריסה לפתיתי PET

4. שדרוג – התכה, טיהור, ויצירת פירורי PET טהור

5. יצירת מבחנות PET  מהפירורים לצורך ניפוח בקבוקים

בארץ יודעים לבצע ארבעה מתוך חמש החוליות שלעיל. חוליית ה"שדרוג" לא קיימת. שלב השדרוג הוא השלב שמאפשר לסגור את המעגל ולמחזר בקבוק חזרה להיות בקבוק, בלעדיו ה-PET אינו בדרגת מזון ואסור לשימוש כמיכל להחזקת משקה. תהליך השדרוג מייקר את החומר בכ-20%-25%. כשמחירי הנפט (ממנו מייצרים virgin PET) הם ברמה של 60$ לחבית, זה לא כלכלי. אם וכאשר מחיר הנפט יעלה לכ-100$ לחבית, ה-rPET יהיה אטרקטיבי כלכלית.

כדי שמיחזור B2B יתקיים ללא תלות במחירי הנפט, צריכה להיות דרישה צרכנית או רגולטורית שתצדיק את ההשקעה מבחינה כלכלית. מבחינה רגולטורית זה יכול להגיע בצורת מס על Virgin PET שיצדיק בחינת אלטרנטיבות או מאידך סיבסוד וסיוע במימון הקמת מפעל שידרוג PET על מנת להוזיל את עלותו ולאפשר לו להתחרות ב-Virgin PET.

אנרגיה מתחדשת לעומת אנרגיה ירוקה

ישראל חוגגת את העצמאות האנרגטית לקראתה היא צועדת בזכות מצבורי הגז הטבעי שלה. הגז הטבעי אכן מקטין את התלות שלנו ביבוא מקורות דלק מחו"ל ואף צפוי להכניס כסף מיצוא גז. הגז הטבעי אפילו נחשב "ירוק" יותר מאשר דלקים מבוססי נפט או פחם. אך הגז הטבעי הוא עדין דלק פוסילי. כלומר מקור דלק מתכלה. אחרי שנשרוף את כל הגז שלנו, לא יהיה עוד ממנו. אירופה מדולדלת מקורות אנרגיה פוסילים. קברניטיה הבינו שזה לא בר קיימא ושעליהם לשאוף לאנרגיה מתחדשת. אנרגיה מתחדשת לאו דווקא מזהמת פחות אבל עם ניהול נכון היא לא תיגמר אף פעם. האיחוד האירופאי החל, בשנים האחרונות, לקדם מחקר ופתרונות לאנרגיה מתחדשת בתעשייה, באמצעות  רגולציה, מימון ותמריצים. איך זה בא לידי ביטוי? הנה כמה דוגמאות: מתעשיית המזון אותה אני מכיר:

שתי צורות צריכת האנרגיה הנפוצות בתעשייה הן חשמל וחום. חום דרוש בתעשיית המזון לפיסטור, אפיה, בישול, CIP, קירור, הקפאה. חשמל דרוש להנעת קוי מילוי, רובוטים, מכונות, חימום/קירור וכד'.

חימום מתבצע לרוב בדרך הפשוטה של שריפת דלק כלשהו כמו פחם, סולר, גז טבעי וכד' לחימום מה שצריך לחמם. לרוב מחממים מים לקיטור. קיטור קל יחסית לשינוע, ומעביר את החום באמצעות מחליפי חום. אבל אפשר לייצר חום גם אחרת למשל באמצעות שימוש בחום השמש לחימום מים (ובכך להקטין את צריכת האנרגיה משריפת דלק), באמצעות שריפת חומר מתחדש שיש בנמצא כמו עץ או פסולת אורגנית, שריפת פסולת או זבל שאינם מסוכנים (תוצר לוואי של שריפת פסולת הוא הפחתת כמות הפסולת שיש להיפטר ממנה באמצעות הטמנה) והלהיט התורן, ניצול waste heat – חום שיורי לחימום/קירור מים או נשאי חום אחרים. תהליכים שונים מייצרים חום שנפלט לסביבה באמצעות ארובות, מגדלי קרור או סתם התחממות האוויר מסביב. אפילו מי השפכים שנפלטים בטמפרטורה השונה מטמפרטורת הסביבה נושאים אנרגית חום מבוזבזת. שאיבת החום השיורי ושימוש בו בתהליך, מקטין את צרכי החימום וגם מקטין את ההשפעה על הסביבה.

יצירת חשמל אפשרית, כידוע, בכמה טכניקות. הבסיסית, היא תחנות כוח מונעת דלק פוסילי כלשהו (פחם, נפט, גז טבעי)  אבל יש גם דרכים אחרות. באירופה מקדמים מאוד הפקת חשמל ירוק באמצעות ניצול מפלי גובה, אנרגיית זרימת מים, ניצול אנרגית רוח להפעלת טורבינות וניצול אנרגית האור שהשמש שולחת בקרניה באמצעות תאים פוטו-וולטאים או מערכות ריכוז חום השמש וניצול האנרגיה התרמית ליצור חשמל. כולן טכנולוגיות מתחדשות.

התעשייה הפרטית והפעילות המסחרית הן צרכניות האנרגיה הגדולות. למעשה הצריכה הביתית אחראית רק לשליש מצריכת האנרגיה. בארץ. כלומר מעבר לאנרגיה מתחדשת בתעשייה תשפיע משמעותית על הסביבה ועל חיי כולנו. שימוש באנרגיה מתחדשת זו העצמאות האנרגטית האמיתית.

קיימות בגרמניה

לפני חודש ביקרתי בתערוכת ה-Brau בנירנברג. הבראו זו תערוכה טכנית חשובה של ציוד וחומרי גלם לתעשיית המשקאות ובעיקר לתעשיית הבירה. בתערוכה נערכות סדנאות והרצאות בנושאים החמים של תעשיית הבירה. מעיון בתוכניה של ההרצאות בולט שנושא הקיימות וההתייעלות הסביבתית הוא אחד הנושאים החמים ביותר בתעשייה או לא ה. כמחצית מההרצאות במושב המרכזי של התערוכה עסקו בהיבטי קיימות שונים. לכל מציג היתה תשובה סדורה ולרוב גם חומר כתוב על שאלות שונות בתחומי הקיימות והאחריות החברתית. להלן כמה דוגמאות שכל אחת מהן שווה פוסט בפני עצמה:

חצי יום הוקדש לנושא מיחזור PET. במיחזור הכוונה למיחזור B2B כלומר יצור בקבוקי משקה מחומר הממוחזר מבקבוקים משומשים, מה שמייצר מעגל סגור. לפלסטיק שלא ניתן למחזר חזרה לבקבוקים, עושים Downcycle כלומר ממחזרים למוצרים אחרים "נחותים" יותר כמו סלסלות לפירות וירקות, רצועות פלסטיק לחבקים וכד'. שאריות פלסטיק שלא מתאימות גם לזה, משמשות כדלק. הרי פלסטיק הוא תוצר של נפט ולכן משתמשים בשאריות הפלסטיק כחומר בעירה להפקת אנרגיה (להסקת דודי קיטור ולהנעת גנרטורים).

חצי יום הוקדש לנושא ההתייעלות האנרגטית. בהתייעלות אנרגטית יש לעבוד לפי כלל הברזל של הקיימות: Reduce, Reuse, Recycle. באנרגיה נוסף גם Renew – העדפת מקורות אנרגיה מתחדשים. בסדנא זו הוצגו כלים לניהול אנרגיה ומשאבים, טכניקות וטכנולוגיות לחסכון והתייעלות בבישול בירה, בנצ'מארק לצורך השוואה והצבת יעדים. להמחשת המעשיות של הכלים הוצג מקרה בוחן מעניין של מבשלת Murauer. מבשלה בגודל בינוני (במונחים אירופאים) מכפר קטן בן כ-2000 תושבים בשם מוראו באוסטריה שיישמה את הכלים בהצלחה, הפכה ל CO2 Neutral והפחיתה משמעותית את צריכת המים שלה, הפליטות שלה והפסולת.

היה גם חצי יום שהוקדש לנושא הפסולת והשפכים.

מלבד ההרצאות גם המציגים התמקדו בפתרונות מקיימים שלהם. למשל יצרני אריזות הדגישו עד כמה ניתן למחזר את אריזותיהם ועד כמה אריזותיהם יותר טובות לסביבה. יצרני חומרי גלם הבהירו עד כמה הם יעילים בניצול הקרקע להפקתם ועד כמה הם משקיעים בסחר הוגן עם החקלאים המייצרים אותם. יצרני ציוד הדגישו עד כמה הציוד שלהם חסכוני בצריכת משאבים.

אפילו חצי יום שהוקדש למיקרו מבשלות ותעשיית בירות הבוטיק נקשר לאחריות חברתית והדגיש את הערך הכלכלי, החברתי והסביבתי של ריבוי מבשלות קטנות  לעומת קונגלומרטים גלובלים ענקיים.

בשבועות הקרובים אתמקד בכל פעם בנושא אחד מהנ"ל בפירוט. Stay tuned.

ועידת הקיימות לעסקים

ועידת הקיימות לעסקים של כלכליסט התקיימה השבוע בפעם השניה. בשנה שעברה ,בה היא התקיימה לראשונה,  יצאתי נפעם. הופיעו בה מנכ"לים ומנכ"ליות  של חברות מובילות ועוררו השראה. השנה יצאתי מאוכזב. אולי כי הציפיות היו גבוהות.

הכנס היה מאורגן לעילא. הכיבוד היה עשיר ומכובד. עמדות ענק מעוצבות עם פריטים משופצים מיד שנייה הוצאו בחינם למבקרים. נותנות החסות העיקריות דאגו לכיבוד איכותי כמו עמדות קפה של נספרסו וחטיפי דגנים של תלמה. הבמה היתה יפהפיה עם כוסאות ושידות וינטג' יד שניה משופצות בקפידה. רשימת הדוברים היתה מכובדת לא פחות מאשר בשנה שעברה, כולל האורח המרכזי השר היוצא להגנת הסביבה.

הנוכחות היתה דלילה. אולם סמולרש באוניברסיטת תל אביב הרגיש ריק, למרות מאמצי המארגנים לרכז את הקהל בקדמת הבמה. במליאה משהו הרגיש לי קצת ליד. ככל שהתקדמו המצגות תחושת אי הנוחות שהחלה עם נאומו של מו"ל כלכליסט יואל אסתרון שנשא נאום בעל גוון פוליטי שתקף את הימין וחברי הקואליציה כלא מקיימים בשל התנהלות אינטרסנטית לא אחראית של פולטיקאים שמובילה לבידוד כלכלי וחברתי של ישראל בעולם. זה נמשך בנאומו הארוך והמעט זחוח של עמיר פרץ שרק יום קודם נודע שהודיע על התפטרותו וניצל את הבמה בכדי לירות את יריית הפתיחה במירוץ לבחירות הבאות ולסמן את עצמו כמועמד החברתי. הדוברים מהמגזר העיסקי הגיעו כדי להציג אג'נדה הקשורה לניהול עסקיהם בארץ ושקשורה לקיימת באופן רופף או במובן רחב ביותר.  לדוגמא: מנכ"ל טבע ישראל אבינועם ספיר, סיפר שטבע כחברת תרופות גנריות תורמת לקיימות בכך שבזכות הוזלת תרופות אתיות היא מונעת קריסה של מערכות בריאות ציבוריות ושמערכת מידע שפיתחה לבדיקת אינטראקציה בין תרופות חוסכת למערכת הבריאות 1,900$ לחולה. מנגד בפאנל מתוזמר היטב בו השתתפו מנהלים ישראליים של חברות תרופות גלובליות, הם כוננו על ההשקעה הנמוכה בתרופות אתיות, הקצב האיטי של הכנסתן לסל התרופות ועל כך שהם תורמים תרופות לחולים נזקקים במקום שהמדינה תדאג להם.  לי הדברים הרגישו ציניים. דוגמא נוספת: מקסין פסברג, מנכ"ל אינטל ישראל, הציגה עד כמה אינטל משקיעה בישראל, כיצד הפריון לעובד באינטל גבוה פי 9 מהממוצע לעובד בישראל, כיצד אינטל התמקדה בפריפריה ועד כמה היא מעסיקה עובדים מגוונים מאוכלוסיות ומיעוטים שונים. זה הרגיש לי קצת כמו תירוץ ללמה מגיע לאינטל מענק או הטבות מס.

היו גם הרצאות שיותר התחברתי אליהן כמו זו של ענת גבריאל על יונילבר, אף כי היתה יפחות ממוקדת בישראל. גם מנכ"ל נספרסו ישראל, שהציג אג'נדה שיווקית הרשים עם סיפור ההשקעה של נספרסו במגדלים. עוד התעניינתי בהרצאתו של ארנון ברזון, מנכ"ל השפד"ן ויובל ברזון מנכ"ל "לינום" שהיו יותר סביבתיו באופיין.

בסך הכל התאכזבתי כי ציפיתי ליותר קיימות קלאסית ופחות אג'נדה פוליטית.

איך הגעתי לאחריות תאגידית וקיימות?

מאז ומתמיד סלדתי מביזבוז. כבר הזכרתי את החינוך בבית של אבא שגדל בימי הצנע ואמא, בת לניצולי שואה. חינוך שהטיף לצניעות ולהמנעות מראוותנות. ובכל זאת זה לא מסביר כיצד הגעתי לתחום. עובדה, הורי לא מפרידים אשפה ולא ממחזרים, גם אחותי, שגדלה איתי באותו בית, לא ממש בעניין. מחשבה על השאלה שבכותרת, הובילה אותי ל-3 תחנות משמעותיות בארבעים שנותי:

תחנה ראשונה, ישראל שנות ה-70: שימוש חוזר ומיחזור היו פעם הסטנדרט. ילדים קיבלו את בגדי אחיהם הגדולים, אם היה חור בגרב או במכנסיים, היינו תופרים אותם או שמים תלאי. כשהבגדים התבלו מדי, הם הפכו לסמרטוטים. במכולת לא רק בירה, אלא גם משקאות קלים, ערק וחלב נמכרו בבקבוקים חוזרים (בקבוקים שמשולם עליהם פיקדון ומוחזרים ליצרן למילוי חוזר). גבינה צהובה, נקניק או חומוס היינו קונים טריים במשקל ולא ארוז מראש. הלחם שקנינו במכולת השכונתית נאפה במאפייה העירונית ולא הגיע ארוז ופרוס ממאפיות ענק שמחוץ לעיר. מים שתינו מהברז. הקונספט של לקנות מים בבקבוק היה בלתי נתפס, לא הבנו למה לשלם על משהו שיש בברז? היינו מגיעים לקניות עם סל, הקצב היה עוטף לנו את הדג בעיתון ישן. אורז, שעועית ושאר קיטניות, ניקנו במשקל משקים גדולים ולא בשקיות פלסטיק. וזה עוד לפני שמזכירים את בתיה עוזיאל. לא היינו חברה צרכנית אלא חברה עובדת.

תחנה שניה, שוויץ 2002: במהלך התואר השני שלי במנע"ס, נסעתי לחילופי סטודנטים בשווייץ. אחד מקורסי החובה שלמדתי שם עסק בממשל תאגידי: Corporate Governance, מונח שהיה חדש עבורי. למדנו שם על מינהל תקין בארגונים, קצת על אתיקה ומוסר בעסקים, עוד קורס חובה עסק בתרבות בעסקים. הקורס עסק בגיוון ורב תרבותיות בארגונים ועוד נושאים שהיום נכנסים תחת הכותרת של אחריות תאגידית. בתחילה זה נראה לי התפלספות תיאורטית ולא תכליתית של אקדמאים. אחר כך הבנתי שבאירופה הנושא מפותח (יחסית) ולא רק במדינות סוציאליסטיות עם איגודי עובדים חזקים. אבל זה לא נגמר שם, גם נושא איכות הסביבה הקדים את ישראל וארה"ב בעשור לפחות: בעיר שגרתי בה (סט. גאלן) היתה הפרדת אשפה. בתים שהפרו את הכללים נקנסו. כך לדוגמא היה יום בשבוע בו מותר להוציא פסולת נייר, יום לקרטון, יום לפסולת מתכת וכו'. במקום מס עירייה למימון פינוי האשפה. התושבים נדרשו לקנות שקיות אשפה מיוחדות ויקרות במיוחד שמחירן גילם את עלות פינוי האשפה. סט. גאלן היתה הקנטון הראשון שאימץ אץ השיטה ב-1975, שמאז אומצה בשאר שוויץ. את השקיות עם האשפה הנחנו ליד הכניסה לבניין ולא בחדרי אשפה. מדהים כמה תמריץ קטן שכזה מעודד אנשים לצמצם באשפה ולהפריד. אשפה שהונחה ברחוב בשקית הלא נכונה לא פונתה. אם דיירי הבית לא הבינו את הרמז הם קיבלו קנס. במהרה התיישרנו. שקיות לא חולקו בחינם בסופר אלא עלו סכום המקביל לשקל עד שניים לשקית, תלוי ברשת. אריזות זכוכית נשאו פיקדון ו/או הושלכו לפחי מחזור המופרדים לפי צבעים: חום, ירוק ולבן (שקוף). אסור היה לשפוך שמן לכיור – כי זה מזהם את השפכים, בית שהגיע מהביוב שלו יותר מדי שמן קיבל אזהרה ואם המשיך אז נקנס. המים החמים חוממו בגז במערכת שחיממה את המים מיידית (ולא עם בוילר או בסולר). התחבורה תוכננה כך שיהיה הכי נוח להתנייד ברכבת, באוטובוס או ברגל. גם הגאווה בתוצרת המקומית המסורתית וההעדפה השמרנית לייצור עצמי הוסיפו עוד מימד קהילתי/חברתי מלבד המחיר שמקודש אצלנו. אולי זה בגלל שלשווייץ אין יציאה לים ועלות ההובלה היבשתית מייקרת את היבוא אליה.

תחנה שלישית, ניו זילנד 2010: טיול בניו זילנד הוא טיול בנופי טבע. קרחונים, יערות, מרבדים ירוקים, תופעות טבע ייחודיות ובעיקר אינספור בעלי כנף אנדמיים – ייחודיים לניו זילנד. בניו זילנד קל לראות איך מעשי אדם לא מבוקרים מכחידים בעלי חיים וצומח ומצמצמים את המגוון הביולוגי. השלכות החיים המודרנים הן מיידיות. אולי בגלל זה המודעות שם לאקולוגיה גבוהה עד כדי כך שהיא הבסיס. טיילתי בניו זילנד עם אשתי. נדהמנו עד כמה האקולוגיה יכולה להפוך ל"דת". בכל אכסניה או גסט האוס בו התארחנו היו הוראות וכללי חסכון ל"זרים". כללים שכללו הוראות שטיפת כלים, הוראות לחסכון במים (כי למרות שפע המים בטבע במקומות רבים מקור המים העיקרי מתבסס על איסוף מי גשמים ולא על תשתית מוניציפלית). הוראות להפרדת אשפה (שם ראינו לראשונה, שיש שלושה או ארבעה פחים בבית ולמדנו מה זה קומפוסט)  ועוד. כאי המרוחק שעות טיסה מכל יבשת אחרת בעל מגוון אקולוגי ייחודי ושברירי, חסכון במשאבים, מחזור והקטנת טביעת הרגל הסביבתית היא כורח. רק הכבשים מפריעות לאידיליה עם ניפוח אקטיבי של החור באוזון…

כך חוויתי את שלושת המעגלים של אחריות תאגידית: סביבה, קהילה וערך כלכלי. רק שלא ידעתי לקרוא להם בשמם.