אחד בשביל כולם

השבוע נפתח ברעננה הסניף הראשון במה שאמור להיות רשת ה-EDLP הראשונה בישראל, "אחד", שמה. EDLP – Every Day Low Price  הוא קונספט קמעונאי שמבטיח לצרכן מחירים זולים בכל יום בשנה ללא מבצעים וללא מגוון רחב. רשתות אלדי ולידל הגרמניות שכבשו את אירופה עם כ-10,000 סניפים לכל אחת, הן המודל של הקונספט. הרעיון הוא חנויות מאוד יעילות ופונקציונליות, עם מגוון מוצרים קטן ומבחר מצומצם המתופעלות על ידי צוות קטן. בחנויות אלה לרוב לא נמכרים המותגים הגדולים. הן מתוכננות כך שהקניה בהן תהיה מהירה בלי יותר מדי תפאורה והסחות דעת בתמורה, החסכון מגולגל לצרכן במחיר זול יותר.

"אחד" מנסה ליישם את הקונספט "לפי הספר" ועם אג'נדה חברתית סביבתית. מדובר בחנות בגודל בינוני בה לכל מוצר יש מבחר של מותג אחד או שניים לכל היותר. הרשת נמנעת בהפגנתיות מעבודה עם ספקים גדולים אולם אין זה אומר שאין בה מותגים ידועים. מותגים כמו פיירי, ג'ילט, קולגייט, אולווייז, פרינגלס וטוויקס נמכרים ברשת אולם כל המותגים הבינלאומיים המפורסמים שנמכרים בה, הם מיבוא מקביל, כלומר לא מיובאים/משווקים על ידי הזכיין/יבואן הרשמי בישראל כי אם על ידי יבואנים שרוכבים על הצלחת המותג והפרסום של היבואן הרשמי וחוסכים עלויות  פרסום ותמלוגים כשקונים את המוצרים במדינות בהן הם זולים יותר. בקטגוריות אחרות בהן יבוא מקביל איננו מעשי, יש מוצרים של מותגים עלומים או שאינם נפוצים. בדרך כלל של יצרנים קטנים מקומיים.

חוויית הקניה ב"אחד" שונה מהותית מחוויית הקניה ברשתות הגדולות ומהרשתות המתמחות דוגמת טיב טעם ועדן טבע מרקט. ראשית, החנות מתוכננת כך שהצרכן יסיים את קנייתו במהירות האפשרית ותוך מזעור הצורך שלו להסתייע בעובדי החנות. זה אומר שאין מעדניה אלא רק אריזות מוכנות מראש. זה ממשיך בזה שירקות ופירות, הצרכן אורז לעצמו כולל שקילה והדבקת מדבקת ברקוד עם המחיר (קונספט שמקובל בחו"ל כבר למעלה מעשור), בכך שאין מגוון ואין מבצעים, לצרכן נחסכת התלבטות והוא פשוט "זורק" לעגלה את המוצר מבלי להתעמק יותר מדי בפרטים. מחירי המוצרים מוצגים על צג אלקטרוני שמוצמד למדפים, כך ששינוי מחיר או סידור המדף בהתאם למלאי מהיר וקל. כתוצאה מכך ההתמצאות קלה ומהירה. הקופות עובדות בשיטה של אלדי/לידל:  הן מתוכננות לתפעול מהיר של הקופאי. כלומר שהצרכן לא יתעכב חצי שעה בקופות גם אם יש תור. מסוע ארוך לפני הקופאית מאפשר לסדר את כל המוצרים על המסוע, מקלות הפרדה מאפשרים הפרדה נוחה וברורה לקופאי בין לקוח ללקוח. הקופאי לא צריך לשקול מוצרים, שכן אפילו הירקות והפירות כבר נשקלו על ידי הלקוחות. אין מוצרי קו קופה או מבצעי upsale שהקופאי מצווה לדחוף ללקוח ויתרה מזאת, מלבד הקופאי יש גם אורזים, כלומר אנשים שמסייעים ללקוח לארוז במהירות את המוצרים שהקופאי העביר ובכך להאיץ את שלב הצ'ק אאוט.

אתמול קניתי בחנות הראשונה של הרשת שנפתחה ברעננה. את הקונספט אני מכיר מחו"ל ולכן באתי "מוכן". יש עוד לא מעט מחלות ילדות שעל החנות לתמודד איתן וגם מוצרי בסיס רבים חסרים עדין, אבל החוויה היתה בסך הכל טובה. הערך הטוב ביותר שהחנות נותנת ללקוח, מבחינתי הוא כיבוד הזמן שלו. אם בחנויות של רשתות גדולות, מתבצעות כל מיני מניפולציות כדי להאריך את זמן השהיה של הלקוח במטרה "לסחוט" ממנו עוד כמה שקלים, באחד הרגשתי שמכבדים את הזמן שלי ועוזרים לי לסיים את הקניות במהירות האפשרית. קניות של סוף שבוע לוקחות לי בדרך כלל שעה עד שעה וחצי (תלוי בלחץ בקופות) באחד סיימתי את הקניות במחצית הזמן וזה עוד לפני שאני מתמצא בחנות ויודע איפה כל מוצר ממוקם. אני מעריך שעם הזמן משך הקניה אף יתקצר.

בסוגיית המחירים, הם סבירים וזולים בצורה סמלית מהמחירים ברשתות הHD הגדולות, אולם קונה נבון שמשווה מחירים ומתכנן את קניותיו יכול להשיג את מרבית המוצרים במחירים זולים יותר ו/או ממותגים במבצעים או עם קופונים ברשתות האחרות. למרות האמור לעיל ולמרות העובדה שאני משתדל להיות קונה נבון ומתוכנן, החשבון בשורה התחתונה היה זול יותר ב-10%-15%. הסיבה העיקרית היא העדר מבצעים ופיתויים של קניה אימפולסיבית. כלומר קניתי פחות יחידות כי לא היה מבצע על קנית 3 או 4 יחידות ולא קניתי מוצר שבדרך כלל אני לא קונה רק כי היה קופון התנסות.

נקודת התורפה העיקרית של החנות היא החניה. היא צפופה ולא נוחה. העובדה שהכניסה והיציאה מתבצעות מאותו צד יוצרת עומס מיותר.

לסיום, למי שתוהה מה לאחריות תאגידית ול"ביקורת" על חנות קמעונאית, אז הנה החיבור. בכניסה לחנות מוצב רול-אפ המציג את החזון של הרשת. יש התייחסות לכל מחזיקי העיניין הרלוונטיים לרשת שיווק. כשהבסיס הוא הגינות. הגינות כלפי ספקים, עובדים ולקוחות:

עובדים  - הרשת מצהירה שעובדיה מרוויחים לפחות 25% מעל לשכר המינימום.  כתוצאה מהתכנון הפונקציונלי, העדר מחלקות השירות כמו מעדניה וקצביה, ומיעוט המק"טים היחסי, החנות מתופעלת באמצעות מספר עובדים קטן בהרבה בהשוואה לרשתות גדולות אחרות. הרזון הזה, מאפשר לתגמל כל עובד בצורה טובה ולהפיק ממנו פריון רב יותר.

ספקים – מאחר והרשת נמנעת מעבודה עם ספקים גדולים, היא מבססת את עצמה על עבודה עם ספקים קטנים ומקומיים שלא מצליחים לחדור לרשתות הגדולות. העדפת ספקים מקומיים וספקים קטנים היא גם קהילתית וגם חלק משרשרת אספקה אחראית ומקיימת.

לקוחות – הרשת נותנת ערך ללקוחות בשני מובנים: פעם אחת הגינות בצורת מחירים זולים ללא מבצעים וללא אותיות קטנות ופעם שניה בנושא כיבוד הזמן שלהם. קניה באחד אורכת פחות זמן.

סביבה – הרשת מתפארת בחשיבה סביבתית בכמה אספקטים: העגלות עשויות מחומר ממוחזר, התאורה היא תאורת לד חסכונית, המקררים הם מקררים עם דלת על מנת לחסוך בחשמל, מנהלי הסניפים נוסעים ברכבים היברידיים כדי לחסוך בזיהום אויר. אבל הערך החשוב ביותר הוא הקטנת הביזבוז ופסולת הנוצרת מקניה בכמויות גדולות מדי של דברים שלא באמת צריך.

עכשיו נותר רק לראות אם הצרכנים יגיעו ואם ישמרו נאמנות לרשת שנותנת ערך פונקציונלי פשוט וישיר.

איך הגעתי לאחריות תאגידית וקיימות?

מאז ומתמיד סלדתי מביזבוז. כבר הזכרתי את החינוך בבית של אבא שגדל בימי הצנע ואמא, בת לניצולי שואה. חינוך שהטיף לצניעות ולהמנעות מראוותנות. ובכל זאת זה לא מסביר כיצד הגעתי לתחום. עובדה, הורי לא מפרידים אשפה ולא ממחזרים, גם אחותי, שגדלה איתי באותו בית, לא ממש בעניין. מחשבה על השאלה שבכותרת, הובילה אותי ל-3 תחנות משמעותיות בארבעים שנותי:

תחנה ראשונה, ישראל שנות ה-70: שימוש חוזר ומיחזור היו פעם הסטנדרט. ילדים קיבלו את בגדי אחיהם הגדולים, אם היה חור בגרב או במכנסיים, היינו תופרים אותם או שמים תלאי. כשהבגדים התבלו מדי, הם הפכו לסמרטוטים. במכולת לא רק בירה, אלא גם משקאות קלים, ערק וחלב נמכרו בבקבוקים חוזרים (בקבוקים שמשולם עליהם פיקדון ומוחזרים ליצרן למילוי חוזר). גבינה צהובה, נקניק או חומוס היינו קונים טריים במשקל ולא ארוז מראש. הלחם שקנינו במכולת השכונתית נאפה במאפייה העירונית ולא הגיע ארוז ופרוס ממאפיות ענק שמחוץ לעיר. מים שתינו מהברז. הקונספט של לקנות מים בבקבוק היה בלתי נתפס, לא הבנו למה לשלם על משהו שיש בברז? היינו מגיעים לקניות עם סל, הקצב היה עוטף לנו את הדג בעיתון ישן. אורז, שעועית ושאר קיטניות, ניקנו במשקל משקים גדולים ולא בשקיות פלסטיק. וזה עוד לפני שמזכירים את בתיה עוזיאל. לא היינו חברה צרכנית אלא חברה עובדת.

תחנה שניה, שוויץ 2002: במהלך התואר השני שלי במנע"ס, נסעתי לחילופי סטודנטים בשווייץ. אחד מקורסי החובה שלמדתי שם עסק בממשל תאגידי: Corporate Governance, מונח שהיה חדש עבורי. למדנו שם על מינהל תקין בארגונים, קצת על אתיקה ומוסר בעסקים, עוד קורס חובה עסק בתרבות בעסקים. הקורס עסק בגיוון ורב תרבותיות בארגונים ועוד נושאים שהיום נכנסים תחת הכותרת של אחריות תאגידית. בתחילה זה נראה לי התפלספות תיאורטית ולא תכליתית של אקדמאים. אחר כך הבנתי שבאירופה הנושא מפותח (יחסית) ולא רק במדינות סוציאליסטיות עם איגודי עובדים חזקים. אבל זה לא נגמר שם, גם נושא איכות הסביבה הקדים את ישראל וארה"ב בעשור לפחות: בעיר שגרתי בה (סט. גאלן) היתה הפרדת אשפה. בתים שהפרו את הכללים נקנסו. כך לדוגמא היה יום בשבוע בו מותר להוציא פסולת נייר, יום לקרטון, יום לפסולת מתכת וכו'. במקום מס עירייה למימון פינוי האשפה. התושבים נדרשו לקנות שקיות אשפה מיוחדות ויקרות במיוחד שמחירן גילם את עלות פינוי האשפה. סט. גאלן היתה הקנטון הראשון שאימץ אץ השיטה ב-1975, שמאז אומצה בשאר שוויץ. את השקיות עם האשפה הנחנו ליד הכניסה לבניין ולא בחדרי אשפה. מדהים כמה תמריץ קטן שכזה מעודד אנשים לצמצם באשפה ולהפריד. אשפה שהונחה ברחוב בשקית הלא נכונה לא פונתה. אם דיירי הבית לא הבינו את הרמז הם קיבלו קנס. במהרה התיישרנו. שקיות לא חולקו בחינם בסופר אלא עלו סכום המקביל לשקל עד שניים לשקית, תלוי ברשת. אריזות זכוכית נשאו פיקדון ו/או הושלכו לפחי מחזור המופרדים לפי צבעים: חום, ירוק ולבן (שקוף). אסור היה לשפוך שמן לכיור – כי זה מזהם את השפכים, בית שהגיע מהביוב שלו יותר מדי שמן קיבל אזהרה ואם המשיך אז נקנס. המים החמים חוממו בגז במערכת שחיממה את המים מיידית (ולא עם בוילר או בסולר). התחבורה תוכננה כך שיהיה הכי נוח להתנייד ברכבת, באוטובוס או ברגל. גם הגאווה בתוצרת המקומית המסורתית וההעדפה השמרנית לייצור עצמי הוסיפו עוד מימד קהילתי/חברתי מלבד המחיר שמקודש אצלנו. אולי זה בגלל שלשווייץ אין יציאה לים ועלות ההובלה היבשתית מייקרת את היבוא אליה.

תחנה שלישית, ניו זילנד 2010: טיול בניו זילנד הוא טיול בנופי טבע. קרחונים, יערות, מרבדים ירוקים, תופעות טבע ייחודיות ובעיקר אינספור בעלי כנף אנדמיים – ייחודיים לניו זילנד. בניו זילנד קל לראות איך מעשי אדם לא מבוקרים מכחידים בעלי חיים וצומח ומצמצמים את המגוון הביולוגי. השלכות החיים המודרנים הן מיידיות. אולי בגלל זה המודעות שם לאקולוגיה גבוהה עד כדי כך שהיא הבסיס. טיילתי בניו זילנד עם אשתי. נדהמנו עד כמה האקולוגיה יכולה להפוך ל"דת". בכל אכסניה או גסט האוס בו התארחנו היו הוראות וכללי חסכון ל"זרים". כללים שכללו הוראות שטיפת כלים, הוראות לחסכון במים (כי למרות שפע המים בטבע במקומות רבים מקור המים העיקרי מתבסס על איסוף מי גשמים ולא על תשתית מוניציפלית). הוראות להפרדת אשפה (שם ראינו לראשונה, שיש שלושה או ארבעה פחים בבית ולמדנו מה זה קומפוסט)  ועוד. כאי המרוחק שעות טיסה מכל יבשת אחרת בעל מגוון אקולוגי ייחודי ושברירי, חסכון במשאבים, מחזור והקטנת טביעת הרגל הסביבתית היא כורח. רק הכבשים מפריעות לאידיליה עם ניפוח אקטיבי של החור באוזון…

כך חוויתי את שלושת המעגלים של אחריות תאגידית: סביבה, קהילה וערך כלכלי. רק שלא ידעתי לקרוא להם בשמם.

כי תצא - פרשה המטיפה לאחריות חברתית?

ב-5.9.87 חגגתי בר מצווה. פרשת השבוע איתה עליתי לתורה היתה פרשת "כי תצא". בזמנו לא התעמקתי יותר מדי בטקסט והקדשתי את מרבית הזמן ללמידת הטקסט והניגון בע"פ. רק לאחרונה, יחסית, גיליתי שפרשת כי תצא היא הפרשה המרכזת הכי הרבה מצוות בתורה. למעלה מ-10% מ713 תרי"ג המצוות מרוכזות בה. אתמול היה 5.9. פרשת השבוע היא "כי תצא". אי לכך החלטתי לקרוא אותה אתמול שוב לאחר 27 שנים. הפעם התעמקתי יותר בטקסט ואף חיפשתי פרשנויות באינטרנט.

הפרשה, שעוסקת ככלל באוסף מצוות שבין אדם לחברו, נכתבה בעידן תרבותי ומוסרי אחר מימינו. עידן שקרוב יותר לתרבות והמוסר של האיסלם הקיצוני. עיון במצוות מעלה שהן קובעות מעין קוד אתי מוסרי שמקדם צדק, חמלה, מעורבות חברתית וסביבתית אך גם הקפדה על סדר חברתי והרתעה. לא פחות מחמש פעמים מופיע המשפט "וביערת הרע מקרבך"  או "מישראל" תמיד בסמוך למצווה שהעונש על העובר עליה הוא גזר דין מוות. כשהעבירה ממיטה קלון על המשפחה, אז המוות הוא בסקילה על ידי אנשי העיר. לתוהה מדוע האכזריות הזו, אז המקרא מסביר "וכל ישראל ישמעו ויראו" כלומר לצורך הרתעה ושמירת הסדר החברתי. בעבירות פחות "חמורות" נקבעו קנסות. לי זה הזכיר מעט את הסרטונים של האיסלם הקיצוני, שנועדו אף הם להרתעה.

אני רוצה להתייחס למצוות היותר חברתיות בפרשה. הפרשה מפרטת לא מעט מצוות המצוות חמלה ונדיבות לב לאדם בשעת מצוקה כלכלית:

מצוות לקט, פאה ושיכחה – המצווה להשאיר תבואה ופירות בשדות עבור אלה שאין להם (עני, אלמנה, יתום וגר).

מצוות אי הלנת שכר, כלומר יש לשלם לשכירים את שכרם בזמן. יתרה מזאת, אנו מצווים לא לעשוק שכירים. ובמקרה שהם עניים, יש לשלם להם את שכרם באותו יום, כי אין להם.

חל איסור על הלוואה בריבית נשך ליהודי. כלומר אין לנצל את מצוקתו של בן הקהילה על מנת להפיק רווח כלכלי.

חל איסור על רמאות במסחר כלומר להשתמש בכלי מדידה בנפחים ומשקלים שונים על מנת לרמות.

חל איסור להסגיר עבד נמלט לבעליו יתרה מזאת, יש לתת לו מחסה.

שמירת כבוד האדם: אל לו לנושה להיכנס לביתו של חייב על מנת לקחת ערבון (עבוט), עליו להמתין בחוץ. ואם הערבון הוא פריט חיוני לחיים כמו שמיכה או בגד, על הנושה להחזירו בכל ערב לחייב.

יש לקיים משפט צדק, ללא משוא פנים וללא פניות, גם כאשר העומדים למשפט הם חסרי הישע ביותר, אלמנה, גר ויתום. יש לשפוט כל אדם על מעשיו שלו ולא להענישו על מעשי הוריו או בניו.

הצידוק המוסרי למצוות אלה הוא זכרון היות בני ישראל גרים ועבדים בארץ מצרים. זכרון העבדות במצרים ויציאת מצרים מוזכר לא פחות מתריסר פעמים בפרשה.

האם הכלכלה הקפיטליסטית ה"יעילה" של ימינו נאמנה למצוות אלה?