אבא, לאיזה פח זורקים את זה?

את השאלה שבכותרת שאל אותי בני בן השלוש ושמונה חודשים בטבעיות נונשלנטית. אני רציתי לחבק אותו. פתאום קלטתי את העוצמה של חינוך באמצעות דוגמא אישית.

אינני מחבק עצים. אני לא פנאט בעינייני סביבה ואת הדחיפה העיקרית בנוגע למודעות לנושא אני חב לטיול עם אשתי בניו זילנד לפני כמה שנים. מאז ומעולם ביזבוז צרם לי, כנראה כתוצאה מחינוך של אמא בת לניצולי שואה ואבא שגדל בתקופת הצנע. עם שובנו מניו זילנד, שכרנו דירה ברעננה (בה אנו מתגוררים עד היום) זמן קצר לאחר בואנו החל קמפיין הפרדת אשפה בעיר ומלבד, מיחזוריות לבקבוקים, עמדות איסוף בגדים לצדקה, וסככות לאיסוף קרטון בקרנות הרחוב, הצטרפו לחדר האשפה גם פח חום לפסולת "רטובה" ופח כחול לנייר. בהשראת הטיול, זה נראה לנו פתאום טבעי ואי הפרדת אשפה נראתה לנו ביזבוז.

במהרה "נהיו" לנו כמה פחים: פח חום קטן על השיש לשאריות מזון. פח מתחת לכיור לפסולת יבשה, ופח לבן לנייר בקצה המוסתר של המטבח. זריקת בקבוקי פלסטיק למחזוריות הפכה למשימה האהובה על ילדי. בקבוקים עם פיקדון הפכו לאסימון שמפעיל את "מכונת המשחק" בכניסה לסופר וגרמו לילדים לריב מי בא איתי לעשות קניות.

לא שמנו לב אבל הפכנו להיות משפחה ממחזרת. כשבני החל השנה ללמוד בגן עירייה, לימדו אותם שבכניסה לגן יש פחי מיחזור לבקבוקים ועודדו את הילדים להביא בקבוקים למיחזור. ארגון אל"ה המנהל את איסוף ומיחזור הבקבוקים עם הפיקדון, הציב במהלך שיווקי מבריק, פחי מיחזור צבעוניים קטנים (בגודל שמתאים לילדים) בכניסה לגנים עם הפרדה בין פחיות, בקבוקי פלסטיק ובקבוקי זכוכית. כשבני יוצא מהבית מלבד תיק הגן שלו הוא לוקח איתו תמיד שקית עם בקבוקים למיחזור. התמורה מהפיקדון, אגב, משמשת כתרומה לגן ומקטינה את נטל התשלום לועד ההורים.

מעולם לא ממש דיברנו עם הילדים על מיחזור. גם לא ממש הסברנו להם מהו מיחזור. הם גדלו לתוך זה, הם לא מכירים מציאות אחרת. ביום חמישי האחרון, בני שכח את השקית עם בקבוקי המיחזור כשיצאנו לגן. הוא רצה לחזור לקחת אותה. ואתמול בבוקר שאל אותי את השאלה שבכותרת כשהוא מנופף בשקית של עוגיות מיני של עבאדי שסיים בדיוק. (אגב, הן מ-ע-ו-ל-ו-ת וגם סרטוני הפרסומת שלהן). הם מבינים שבקבוקים שמים בצד למיחזור, שיש פח לשאריות אוכל, פח לנייר ופח לכל השאר.

התמונות מהאינטרנט