ועידת הקיימות לעסקים

ועידת הקיימות לעסקים של כלכליסט התקיימה השבוע בפעם השניה. בשנה שעברה ,בה היא התקיימה לראשונה,  יצאתי נפעם. הופיעו בה מנכ"לים ומנכ"ליות  של חברות מובילות ועוררו השראה. השנה יצאתי מאוכזב. אולי כי הציפיות היו גבוהות.

הכנס היה מאורגן לעילא. הכיבוד היה עשיר ומכובד. עמדות ענק מעוצבות עם פריטים משופצים מיד שנייה הוצאו בחינם למבקרים. נותנות החסות העיקריות דאגו לכיבוד איכותי כמו עמדות קפה של נספרסו וחטיפי דגנים של תלמה. הבמה היתה יפהפיה עם כוסאות ושידות וינטג' יד שניה משופצות בקפידה. רשימת הדוברים היתה מכובדת לא פחות מאשר בשנה שעברה, כולל האורח המרכזי השר היוצא להגנת הסביבה.

הנוכחות היתה דלילה. אולם סמולרש באוניברסיטת תל אביב הרגיש ריק, למרות מאמצי המארגנים לרכז את הקהל בקדמת הבמה. במליאה משהו הרגיש לי קצת ליד. ככל שהתקדמו המצגות תחושת אי הנוחות שהחלה עם נאומו של מו"ל כלכליסט יואל אסתרון שנשא נאום בעל גוון פוליטי שתקף את הימין וחברי הקואליציה כלא מקיימים בשל התנהלות אינטרסנטית לא אחראית של פולטיקאים שמובילה לבידוד כלכלי וחברתי של ישראל בעולם. זה נמשך בנאומו הארוך והמעט זחוח של עמיר פרץ שרק יום קודם נודע שהודיע על התפטרותו וניצל את הבמה בכדי לירות את יריית הפתיחה במירוץ לבחירות הבאות ולסמן את עצמו כמועמד החברתי. הדוברים מהמגזר העיסקי הגיעו כדי להציג אג'נדה הקשורה לניהול עסקיהם בארץ ושקשורה לקיימת באופן רופף או במובן רחב ביותר.  לדוגמא: מנכ"ל טבע ישראל אבינועם ספיר, סיפר שטבע כחברת תרופות גנריות תורמת לקיימות בכך שבזכות הוזלת תרופות אתיות היא מונעת קריסה של מערכות בריאות ציבוריות ושמערכת מידע שפיתחה לבדיקת אינטראקציה בין תרופות חוסכת למערכת הבריאות 1,900$ לחולה. מנגד בפאנל מתוזמר היטב בו השתתפו מנהלים ישראליים של חברות תרופות גלובליות, הם כוננו על ההשקעה הנמוכה בתרופות אתיות, הקצב האיטי של הכנסתן לסל התרופות ועל כך שהם תורמים תרופות לחולים נזקקים במקום שהמדינה תדאג להם.  לי הדברים הרגישו ציניים. דוגמא נוספת: מקסין פסברג, מנכ"ל אינטל ישראל, הציגה עד כמה אינטל משקיעה בישראל, כיצד הפריון לעובד באינטל גבוה פי 9 מהממוצע לעובד בישראל, כיצד אינטל התמקדה בפריפריה ועד כמה היא מעסיקה עובדים מגוונים מאוכלוסיות ומיעוטים שונים. זה הרגיש לי קצת כמו תירוץ ללמה מגיע לאינטל מענק או הטבות מס.

היו גם הרצאות שיותר התחברתי אליהן כמו זו של ענת גבריאל על יונילבר, אף כי היתה יפחות ממוקדת בישראל. גם מנכ"ל נספרסו ישראל, שהציג אג'נדה שיווקית הרשים עם סיפור ההשקעה של נספרסו במגדלים. עוד התעניינתי בהרצאתו של ארנון ברזון, מנכ"ל השפד"ן ויובל ברזון מנכ"ל "לינום" שהיו יותר סביבתיו באופיין.

בסך הכל התאכזבתי כי ציפיתי ליותר קיימות קלאסית ופחות אג'נדה פוליטית.

איך הגעתי לאחריות תאגידית וקיימות?

מאז ומתמיד סלדתי מביזבוז. כבר הזכרתי את החינוך בבית של אבא שגדל בימי הצנע ואמא, בת לניצולי שואה. חינוך שהטיף לצניעות ולהמנעות מראוותנות. ובכל זאת זה לא מסביר כיצד הגעתי לתחום. עובדה, הורי לא מפרידים אשפה ולא ממחזרים, גם אחותי, שגדלה איתי באותו בית, לא ממש בעניין. מחשבה על השאלה שבכותרת, הובילה אותי ל-3 תחנות משמעותיות בארבעים שנותי:

תחנה ראשונה, ישראל שנות ה-70: שימוש חוזר ומיחזור היו פעם הסטנדרט. ילדים קיבלו את בגדי אחיהם הגדולים, אם היה חור בגרב או במכנסיים, היינו תופרים אותם או שמים תלאי. כשהבגדים התבלו מדי, הם הפכו לסמרטוטים. במכולת לא רק בירה, אלא גם משקאות קלים, ערק וחלב נמכרו בבקבוקים חוזרים (בקבוקים שמשולם עליהם פיקדון ומוחזרים ליצרן למילוי חוזר). גבינה צהובה, נקניק או חומוס היינו קונים טריים במשקל ולא ארוז מראש. הלחם שקנינו במכולת השכונתית נאפה במאפייה העירונית ולא הגיע ארוז ופרוס ממאפיות ענק שמחוץ לעיר. מים שתינו מהברז. הקונספט של לקנות מים בבקבוק היה בלתי נתפס, לא הבנו למה לשלם על משהו שיש בברז? היינו מגיעים לקניות עם סל, הקצב היה עוטף לנו את הדג בעיתון ישן. אורז, שעועית ושאר קיטניות, ניקנו במשקל משקים גדולים ולא בשקיות פלסטיק. וזה עוד לפני שמזכירים את בתיה עוזיאל. לא היינו חברה צרכנית אלא חברה עובדת.

תחנה שניה, שוויץ 2002: במהלך התואר השני שלי במנע"ס, נסעתי לחילופי סטודנטים בשווייץ. אחד מקורסי החובה שלמדתי שם עסק בממשל תאגידי: Corporate Governance, מונח שהיה חדש עבורי. למדנו שם על מינהל תקין בארגונים, קצת על אתיקה ומוסר בעסקים, עוד קורס חובה עסק בתרבות בעסקים. הקורס עסק בגיוון ורב תרבותיות בארגונים ועוד נושאים שהיום נכנסים תחת הכותרת של אחריות תאגידית. בתחילה זה נראה לי התפלספות תיאורטית ולא תכליתית של אקדמאים. אחר כך הבנתי שבאירופה הנושא מפותח (יחסית) ולא רק במדינות סוציאליסטיות עם איגודי עובדים חזקים. אבל זה לא נגמר שם, גם נושא איכות הסביבה הקדים את ישראל וארה"ב בעשור לפחות: בעיר שגרתי בה (סט. גאלן) היתה הפרדת אשפה. בתים שהפרו את הכללים נקנסו. כך לדוגמא היה יום בשבוע בו מותר להוציא פסולת נייר, יום לקרטון, יום לפסולת מתכת וכו'. במקום מס עירייה למימון פינוי האשפה. התושבים נדרשו לקנות שקיות אשפה מיוחדות ויקרות במיוחד שמחירן גילם את עלות פינוי האשפה. סט. גאלן היתה הקנטון הראשון שאימץ אץ השיטה ב-1975, שמאז אומצה בשאר שוויץ. את השקיות עם האשפה הנחנו ליד הכניסה לבניין ולא בחדרי אשפה. מדהים כמה תמריץ קטן שכזה מעודד אנשים לצמצם באשפה ולהפריד. אשפה שהונחה ברחוב בשקית הלא נכונה לא פונתה. אם דיירי הבית לא הבינו את הרמז הם קיבלו קנס. במהרה התיישרנו. שקיות לא חולקו בחינם בסופר אלא עלו סכום המקביל לשקל עד שניים לשקית, תלוי ברשת. אריזות זכוכית נשאו פיקדון ו/או הושלכו לפחי מחזור המופרדים לפי צבעים: חום, ירוק ולבן (שקוף). אסור היה לשפוך שמן לכיור – כי זה מזהם את השפכים, בית שהגיע מהביוב שלו יותר מדי שמן קיבל אזהרה ואם המשיך אז נקנס. המים החמים חוממו בגז במערכת שחיממה את המים מיידית (ולא עם בוילר או בסולר). התחבורה תוכננה כך שיהיה הכי נוח להתנייד ברכבת, באוטובוס או ברגל. גם הגאווה בתוצרת המקומית המסורתית וההעדפה השמרנית לייצור עצמי הוסיפו עוד מימד קהילתי/חברתי מלבד המחיר שמקודש אצלנו. אולי זה בגלל שלשווייץ אין יציאה לים ועלות ההובלה היבשתית מייקרת את היבוא אליה.

תחנה שלישית, ניו זילנד 2010: טיול בניו זילנד הוא טיול בנופי טבע. קרחונים, יערות, מרבדים ירוקים, תופעות טבע ייחודיות ובעיקר אינספור בעלי כנף אנדמיים – ייחודיים לניו זילנד. בניו זילנד קל לראות איך מעשי אדם לא מבוקרים מכחידים בעלי חיים וצומח ומצמצמים את המגוון הביולוגי. השלכות החיים המודרנים הן מיידיות. אולי בגלל זה המודעות שם לאקולוגיה גבוהה עד כדי כך שהיא הבסיס. טיילתי בניו זילנד עם אשתי. נדהמנו עד כמה האקולוגיה יכולה להפוך ל"דת". בכל אכסניה או גסט האוס בו התארחנו היו הוראות וכללי חסכון ל"זרים". כללים שכללו הוראות שטיפת כלים, הוראות לחסכון במים (כי למרות שפע המים בטבע במקומות רבים מקור המים העיקרי מתבסס על איסוף מי גשמים ולא על תשתית מוניציפלית). הוראות להפרדת אשפה (שם ראינו לראשונה, שיש שלושה או ארבעה פחים בבית ולמדנו מה זה קומפוסט)  ועוד. כאי המרוחק שעות טיסה מכל יבשת אחרת בעל מגוון אקולוגי ייחודי ושברירי, חסכון במשאבים, מחזור והקטנת טביעת הרגל הסביבתית היא כורח. רק הכבשים מפריעות לאידיליה עם ניפוח אקטיבי של החור באוזון…

כך חוויתי את שלושת המעגלים של אחריות תאגידית: סביבה, קהילה וערך כלכלי. רק שלא ידעתי לקרוא להם בשמם.

אבא, לאיזה פח זורקים את זה?

את השאלה שבכותרת שאל אותי בני בן השלוש ושמונה חודשים בטבעיות נונשלנטית. אני רציתי לחבק אותו. פתאום קלטתי את העוצמה של חינוך באמצעות דוגמא אישית.

אינני מחבק עצים. אני לא פנאט בעינייני סביבה ואת הדחיפה העיקרית בנוגע למודעות לנושא אני חב לטיול עם אשתי בניו זילנד לפני כמה שנים. מאז ומעולם ביזבוז צרם לי, כנראה כתוצאה מחינוך של אמא בת לניצולי שואה ואבא שגדל בתקופת הצנע. עם שובנו מניו זילנד, שכרנו דירה ברעננה (בה אנו מתגוררים עד היום) זמן קצר לאחר בואנו החל קמפיין הפרדת אשפה בעיר ומלבד, מיחזוריות לבקבוקים, עמדות איסוף בגדים לצדקה, וסככות לאיסוף קרטון בקרנות הרחוב, הצטרפו לחדר האשפה גם פח חום לפסולת "רטובה" ופח כחול לנייר. בהשראת הטיול, זה נראה לנו פתאום טבעי ואי הפרדת אשפה נראתה לנו ביזבוז.

במהרה "נהיו" לנו כמה פחים: פח חום קטן על השיש לשאריות מזון. פח מתחת לכיור לפסולת יבשה, ופח לבן לנייר בקצה המוסתר של המטבח. זריקת בקבוקי פלסטיק למחזוריות הפכה למשימה האהובה על ילדי. בקבוקים עם פיקדון הפכו לאסימון שמפעיל את "מכונת המשחק" בכניסה לסופר וגרמו לילדים לריב מי בא איתי לעשות קניות.

לא שמנו לב אבל הפכנו להיות משפחה ממחזרת. כשבני החל השנה ללמוד בגן עירייה, לימדו אותם שבכניסה לגן יש פחי מיחזור לבקבוקים ועודדו את הילדים להביא בקבוקים למיחזור. ארגון אל"ה המנהל את איסוף ומיחזור הבקבוקים עם הפיקדון, הציב במהלך שיווקי מבריק, פחי מיחזור צבעוניים קטנים (בגודל שמתאים לילדים) בכניסה לגנים עם הפרדה בין פחיות, בקבוקי פלסטיק ובקבוקי זכוכית. כשבני יוצא מהבית מלבד תיק הגן שלו הוא לוקח איתו תמיד שקית עם בקבוקים למיחזור. התמורה מהפיקדון, אגב, משמשת כתרומה לגן ומקטינה את נטל התשלום לועד ההורים.

מעולם לא ממש דיברנו עם הילדים על מיחזור. גם לא ממש הסברנו להם מהו מיחזור. הם גדלו לתוך זה, הם לא מכירים מציאות אחרת. ביום חמישי האחרון, בני שכח את השקית עם בקבוקי המיחזור כשיצאנו לגן. הוא רצה לחזור לקחת אותה. ואתמול בבוקר שאל אותי את השאלה שבכותרת כשהוא מנופף בשקית של עוגיות מיני של עבאדי שסיים בדיוק. (אגב, הן מ-ע-ו-ל-ו-ת וגם סרטוני הפרסומת שלהן). הם מבינים שבקבוקים שמים בצד למיחזור, שיש פח לשאריות אוכל, פח לנייר ופח לכל השאר.

התמונות מהאינטרנט

תכנון דירה שיחסוך בחשמל

האם גם אתם נדהמים בכל פעם מגובה חשבון החשמל שלכם? האם גם אתם מקבלים את זה כי אין הרבה מה לעשות? ובכן, יש מה לעשות. עברנו לדירתנו הנוכחית בדיוק לפני שנתיים, בתום שיפוץ יסודי שארך 3 חדשים. אחד השיקולים שעמדו לנגד עיננו בעת השיפוץ היה תכנון שיהיה חסכוני בצריכת חשמל (ולכן ידידותי יותר לסביבה) מבלי להעיק על שיגרת החיים ומבלי להיגרר להוצאות גדולות. ההשקעה השתלמה שכן למרות שעברנו מדירת 3 חדרים עם מזגן מפוצל אחד לדירת 5 חדרים עם 3 מזגנים מפוצלים, צריכת החשמל שלנו קטנה ועומדת על 40% מהצריכה הממוצעת לדירה בסדר גודל שלנו ע"פ משרד האנרגיה. להלן הטיפים שלנו:

1. דוד השמש שלנו הוא דוד עם מחליף חום הממוקם בתוך הדירה (הדוד עצמו, הקולטים הרי על הגג), בסמוך לחדרי האמבטיה, צרכני המים החמים העיקריים  – כך בחורף כשקר בחוץ ובבית פחות, הדוד שומר על המים חמים יותר ליותר זמן. גם המרחק הקצר של הצנרת מהדוד לאמבטיות חוסך איבוד חום בעת ההמתנה למים החמים כשפותחים את הברז כי יש פחות צנרת לחמם. כמובן שגם דאגנו לצנרת מבודדת מחומר פלסטי שמקטינה את איבוד החום. מיד לאחר כניסתנו לדירה, הזמנו טכנאי דוודים שיבדוק את הדוד ויסיר אבנית/יחליף את מנוע החימום למנוע עם מאיץ חום כדי לשפר את יעילות החימום בעת הצורך. כדאי גם להתאים את נפח הדוד למספר הנפשות בדירה. דוד קטן מדי יצריך הדלקה תכופה של הבוילר גם בימי שמש ודוד גדול מדי יצריך חימום מיותר של מים שלא דרושים. הדוד שלנו בנפח 120 ליטר מספיק בקיץ לארבעת יושבי הבית. בחורף נדרשות 15-30 דקות כדי לחמם את המים בו למקלחת.

2. אחד השיקולים המרכזיים בבחירת מכשירי החשמל שקנינו היה דירוג צריכת האנרגיה שלהם (ככל שהדירוג באותיות לועזיות נמוך יותר, סימן שהם חסכוניים יותר כלומר מכשיר בדירוג A חסכוני יותר ממכשיר בדירוג C שבתורו חסכוני יותר ממכשיר בדירוג E). בפרט הקפדנו על כך במכשירים שידועים כזוללי חשמל כמו מזגנים, מקרר, מכונת כביסה, מייבש כביסה ומדיח כלים.

3. במקום מזגן מיני מרכזי דאגנו למזגנים מפוצלים חסכוניים המותאמים לגודלי החדרים. מיקמנו מזגנים בחדרי השינה ובחלל המרכזי (סלון,-פינת אוכל-מטבח). כך כשמזגן מופעל הוא מצנן/מחמם רק את החלל בו נמצאים ולא את כל הבית. לעיתים נדירות נדרשנו להדליק יותר ממזגן אחד ברגע נתון. כמובן שבעת הפעלת מזגן אנו סוגרים חלונות ודלתות של חדרים בהם לא נדרש קירור/חימום כדי למנוע איבוד קור/חום.

4. מלבד מזגנים התקנו בכל חדרי הבית (מלבד הסלון) מאווררי תקרה עם תאורה. (4 מאווררים + התקנה עולים פחות ממזגן מפוצל אחד ללא התקנה). לפחות ב-80% מהמקרים מספיקה הפעלת מאוורר התקרה ולא נדרשת הפעלת מזגן כלל. מהלך זה מביא חסכון של כ-90% בצריכת החשמל על קירור בהשוואה להפעלת מזגן. למאוורר תקרה עוד יתרונות: הוא שקט יותר ממזגן וגם מסלק יתושים. בלילה אנו ישנים עם מאוורר תקרה ולא עם מזגן. למעשה גילינו שלא הדלקנו את המזגן בחדר השינה שלנו מאז הקור של פברואר.

5. מתוך כ-35 מנורות המותקנות בביתנו רק 2 הן נורות ליבון. שתיהן בחללים בהם אנו ממעטים להדליק את האור. מרבית הנורות שקנינו הן נורות LED והשאר נורות פלורסנט חסכוניות מסוג CFL או T5. נורות פלורסנט של ימינו אינן דורשות סטרטר נפרד ונדלקות מייד. ישנם דגמים המפיצים אור צהבהב חם כמו נורות הליבון של פעם. הן מחממות הרבה פחות וצורכות חמישית מתצרוכת החשמל של נורת ליבון ועוד פחות בהשוואה לנורות הלוגן. נורות לד אף חסכוניות יותר. הן קטנטנות מפיצות אור רב ביחס להספק שלהן, לא שבירות, לא מתחממות ובעלות אורך חיים של שנים רבות. מעבר לחסכון באנרגיה על תאורה. שימוש בנורות אלה חוסך באנרגית קירור בקיץ שכן הן מחממות פחות מנורות ליבון והלוגן.

מובן שלא על התכנון לבדו השגנו חסכון בחשמל. גם הקפדה על כללי התנהגות הביאה לחסכון בחשמל אבל על כך בפוסט אחר..

כי תצא - פרשה המטיפה לאחריות חברתית?

ב-5.9.87 חגגתי בר מצווה. פרשת השבוע איתה עליתי לתורה היתה פרשת "כי תצא". בזמנו לא התעמקתי יותר מדי בטקסט והקדשתי את מרבית הזמן ללמידת הטקסט והניגון בע"פ. רק לאחרונה, יחסית, גיליתי שפרשת כי תצא היא הפרשה המרכזת הכי הרבה מצוות בתורה. למעלה מ-10% מ713 תרי"ג המצוות מרוכזות בה. אתמול היה 5.9. פרשת השבוע היא "כי תצא". אי לכך החלטתי לקרוא אותה אתמול שוב לאחר 27 שנים. הפעם התעמקתי יותר בטקסט ואף חיפשתי פרשנויות באינטרנט.

הפרשה, שעוסקת ככלל באוסף מצוות שבין אדם לחברו, נכתבה בעידן תרבותי ומוסרי אחר מימינו. עידן שקרוב יותר לתרבות והמוסר של האיסלם הקיצוני. עיון במצוות מעלה שהן קובעות מעין קוד אתי מוסרי שמקדם צדק, חמלה, מעורבות חברתית וסביבתית אך גם הקפדה על סדר חברתי והרתעה. לא פחות מחמש פעמים מופיע המשפט "וביערת הרע מקרבך"  או "מישראל" תמיד בסמוך למצווה שהעונש על העובר עליה הוא גזר דין מוות. כשהעבירה ממיטה קלון על המשפחה, אז המוות הוא בסקילה על ידי אנשי העיר. לתוהה מדוע האכזריות הזו, אז המקרא מסביר "וכל ישראל ישמעו ויראו" כלומר לצורך הרתעה ושמירת הסדר החברתי. בעבירות פחות "חמורות" נקבעו קנסות. לי זה הזכיר מעט את הסרטונים של האיסלם הקיצוני, שנועדו אף הם להרתעה.

אני רוצה להתייחס למצוות היותר חברתיות בפרשה. הפרשה מפרטת לא מעט מצוות המצוות חמלה ונדיבות לב לאדם בשעת מצוקה כלכלית:

מצוות לקט, פאה ושיכחה – המצווה להשאיר תבואה ופירות בשדות עבור אלה שאין להם (עני, אלמנה, יתום וגר).

מצוות אי הלנת שכר, כלומר יש לשלם לשכירים את שכרם בזמן. יתרה מזאת, אנו מצווים לא לעשוק שכירים. ובמקרה שהם עניים, יש לשלם להם את שכרם באותו יום, כי אין להם.

חל איסור על הלוואה בריבית נשך ליהודי. כלומר אין לנצל את מצוקתו של בן הקהילה על מנת להפיק רווח כלכלי.

חל איסור על רמאות במסחר כלומר להשתמש בכלי מדידה בנפחים ומשקלים שונים על מנת לרמות.

חל איסור להסגיר עבד נמלט לבעליו יתרה מזאת, יש לתת לו מחסה.

שמירת כבוד האדם: אל לו לנושה להיכנס לביתו של חייב על מנת לקחת ערבון (עבוט), עליו להמתין בחוץ. ואם הערבון הוא פריט חיוני לחיים כמו שמיכה או בגד, על הנושה להחזירו בכל ערב לחייב.

יש לקיים משפט צדק, ללא משוא פנים וללא פניות, גם כאשר העומדים למשפט הם חסרי הישע ביותר, אלמנה, גר ויתום. יש לשפוט כל אדם על מעשיו שלו ולא להענישו על מעשי הוריו או בניו.

הצידוק המוסרי למצוות אלה הוא זכרון היות בני ישראל גרים ועבדים בארץ מצרים. זכרון העבדות במצרים ויציאת מצרים מוזכר לא פחות מתריסר פעמים בפרשה.

האם הכלכלה הקפיטליסטית ה"יעילה" של ימינו נאמנה למצוות אלה?

חסכון במים בבית

במשך עשרות שנים חינכו אותנו לחסוך במים, שמים הם משאב במחסור. אף כי בשנים האחרונות, בזכות התפלה וטיהור מי שפכים להשקייה, מים אינם באמת משאב במחסור בישראל, עדין הצורך לחסוך במים טבוע בנו כי חבל על כל טיפה.ומים הם משאב יקר. ע"פ רשות המים צריכת המים הביתית הממוצעת לאדם היא 165 ליטר ליום. 70% מתוכם "מתבזבזים" באסלה ובמקלחת (בערך חצי חצי). עוד 20% נצרכים במטבח לשתיה, בישול ושטיפת כלים. אז מה אפשר לעשות כדי לחסוך במים ואולי גם קצת בכסף?

להלן כמה טכניקות שאנו יישמנו בביתנו ובאמצעותן הצלחנו לצמצם את צריכת המים להרבה פחות מהממוצע הנ"ל:

1. היתקנו חסכמים בברזים בהם חשובה עוצמת הזרם ופחות כמות המים למשל בשפופרת המקלחת ובכיורי האמבטיה. בכיור המטבח התקנו ברז עם כפתור המייצר זרם בלחץ חזק לצרכי שטיפה. אין צורך להתקין חסכמים בברז מילוי האמבטיה, בברז הניאגרה או בברזים של מכונת הכביסה ומדיח הכלים. ממילא בברזים אלה חשובה הכמות ולא עוצמת הזרם.

2. כששיפצנו את הבית השתמשנו בצנרת פלסטיק מבודדת, כדי לשמור על חום המים ולא "לבזבז" מים חמים על חימום הצנרת.

3. את הדוד התקנו במרפסת הצמודה לחדרי האמבטיה כך שהצינור מהדוד למקלחת יהיה קצר ובעת מקלחת המים החמים יגיעו מהר. מהלך זה חוסך 10%-15% מצריכת המים בעת המקלחת.

4. כשגרנו בדירה שכורה בה לא יכולנו להזיז את הדוד, דאגנו למלא דלי או בקבוקים במים הקרים שיוצאים מברז המקלחת עד להגעת המים החמים. במים האלה השתמשנו לשטיפת רצפות, כביסה ידנית, השקייה ושטיפת כלים. (חסכנו כך 4-5 ליטר לכל מקלחת בחורף)

5. אנו נוהגים לסגור את הברז בעת ההסתבנות במקלחת/ציחצוח שיניים. ככלל במקלחת/כיור אנו משתדלים לא לפתוח את הברז עד הסוף – זרם חלש יותר – פחות מים. כמובן שיש לשאוף למקלחות קצרות ואנו נמנעים ממילוי אמבטיה לעצמנו.

6. לפעוטות השתמשנו בגיגית למקלחת עד אשר היא היתה קטנה מדי. ומאחר ועבורם אנו ממלאים אמבטיה, בחרנו באמבטיה קטנה יחסית (1.5 מ אורך ברוטו) וצרה עם שיפוע מתון כך שנפח המים בה קטן יחסית אנו מקלחים אותם ביחד (לפעמים עם עוד חבר) ודואגים למלא אותה עד גובה 10 ס"מ+-.

7. בימות החורף, כשקר, כדאי להתקלח ברצף, כך המים בצנרת לא מספיקים להתקרר מהמקלחת הקודמת ולא צריך להמתין "להגעת" המים החמים. כך גם חדר האמבטיה נשאר חם. אני מודה שאת זה אנו לא תמיד מיישמים.

8. עברנו לשימוש במדיח כלים ובו אנו משתמשים בתוכנית ה-ECO שהיא החסכונית ביותר במים וחשמל. את המדיח מפעילים רק כשהוא מלא. מדיח מלא צורך פחות מים מהדחה ידנית. עבור כלים נקיים יחסית, יש תוכנית קצרצרה של רענון שצורכת פחות מים ופחות חשמל. כנ"ל במכונת הכביסה.

9. היום חובה להתקין מיכל הדחה דו כמותי בשירותים. אנו בחרנו מיכל הדחה קטן וגבוה הצורך שליש פחות מים ממיכלי ההדחה הקלסיים (6 ליטר במקום 9 להדחה מלאה ו-3 ליטר במקום 4.5 לחצי הדחה).  מהלך זה בלבד, הקטין את צריכת המים הכוללת שלנו בכ-10% לעומת שימוש בניאגרה של 9 ליטר

10. כשגרנו בדירה בה היתה ניאגרה ישנה, הקטנו את נפח המיכל על ידי הכנסת בקבוק 2 ליטר מלא במים למיכל. כך חסכנו 2 ליטר על כל פעם שהורדנו את המים. זה לא השפיע על איכות ההדחה.

באתר רשות המים יש עוד עצות לחסכון במים. גם באתרי תאגידי המים.

BATMan בא מגרמניה לביקור

כשנכנסתי לתפקידי הנוכחי, ישבתי עם מהנדסי המפעל ו"אספתי" את כל הפרויקטים והפרקטיקות שהנהיגו בשנים האחרונות במטרה להתייעל מבחינה סביבתית (כלומר במטרה לנצל טוב יותר משאבים ולהפחית את ההשפעה השלילית על הסביבה). לרוב המוטיבציה לקידום פרויקטים אלה היתה השאיפה לחיסכון בעלויות או דרישות רגולציה. בהיותי הראשון בחברה שמתפקידו לקדם את נושאי הקיימות חיפשתי ממי ללמוד. שאלתי כיצד אפשר לדעת שהפתרון שהנהגנו הוא הטוב ביותר בנמצא או המתאים ביותר למפעל שלנו? אז למדתי את המושג BAT – Best Available Technique. הכוונה היא ליישום הפתרון הטוב ביותר שבנמצא לטיפול בבעיה. לרוב מדובר בטכנולוגיה מקובלת וזמינה להתמודדות עם נושא סביבתי כמו פליטת מזהמים לאוויר, טיפול בשפכים תעשייתיים, מיחזור וכד' שיישומה לא דורש הוצאה חריגה ולא מקובלת.

איך אפשר לדעת מה ה-BAT לכל נושא? האם מספיק להסתפק בדעתם המקצועית של הטכנולוגים והמהנדסים? האם הגישה ש"זו הדרך המומלצת על ידי היינקן/פפסיקו/פרנו" מספיקה? ומה אם יושב אחד כמוני בחברה תעשייתית שאין לה שותפים עסקיים גלובלים ענקיים כמו היינקן ופפסיקו?

בדיוק לשם כך אירופה, בהובלת הגרמנים, יצרה את מסמכי ה-BREF, ראשי תיבות של Bat REFerence. אוסף של מאות מסמכים המגדיר את הטכנולוגיה המיטבית לכל נושא בכל מגזר. בכדי שBAT יהפוך להיות סטנדרט ויהיה בעל השפעה מהותית חיובית על הסביבה, כדאי שכמה שיותר שחקנים מכמה שיותר מדינות יישמו אותו. יתרה מזאת, אירופה איננה משק סגור על כן, עליה לוודא שגם מדינות שכנות ומדינות המספקות לה חומרי גלם, מוצרים ושירותים, ממלאים אחר ה-BAT, על מנת להשיג את יעדי ההתייעלות הסביבתית שלה. לשם כך הקים ה-EC את פרויקט ה-Twinning – סוג של פרויקט מנטורינג בו מדינות מהאיחוד האירופאי חונכות מדינות שה-EU חפץ ביקרן בכדי לחלוק עמן ידע, מחקר וטכנולוגיות בנושאים שה-EU החליט להתמקד בהם.

המשרד להגנת הסביבה, מעוניין לעודד שימוש ב-BAT ולכן הצטרף לפרויקט ה-Twinning בנושא ישום BAT בתעשייה כדי ללמוד מהטובים ביותר בתחום. במסגרת הטווינינג הזה, הגיע השבוע יואכים ויטינג, מומחה גרמני שעמד בראש ועדות שכתבו את חלק ממסמכי ה-BAT בתחום המזון, המשקאות והחלב. לכבוד בואו ערכו אנשי המשרד סדנא עם יואכים למומחים, אנשי תעשייה, חברות מתחום המזון והמשקאות ושאר בעלי עניין.

הוא סיפר שכאשר יצאו ב"קול קורא" למדינות ה-EU השונות לחלוק עמן מידע ולמדוד נתונים בנושאי סביבה וטכנולוגיות מיטביות. עיקר החומר הגיע מחברות גרמניות מסודרות. כתוצאה מכך כ-80% ממסמכי ה-BREF נכתבו על ידי גרמנים ועל סמך ניסיון גרמני, שממילא פיתחו לא מעט מה-BAT המקובלים. התחום בו היה קיים הכי הרבה מידע והתקבל שיתוף הפעולה הפורה ביותר בתעשיית המזון הוא… שוק הבירה. במדינה בה יש בהערכה שמרנית למעלה מ-1,500 מבשלות, עם מורשת בירה בת מאות שנים, אין פלא ששיכללו את אומנות יצירת הבירה לכדי מדע מדוייק. שיתוף הפעולה המועיל הזה הושג בזכות איגודים מקצועיים של מבשלות שחולקים מידע ומשתפים פעולה מבחינה מחקרית על מנת להתייעל ולהשתכלל. בשווקים אחרים, תחרותיים פחות וריכוזיים יותר, החברות שומרות את ה-BAT שלהן קרוב לחזה כסוד מקצועי וכך בסופו של דבר התעשייה מפסידה ומתקדמת לאט יותר. המידע המופיע ב-BAT של תעשיית הבירה ובמסמכים הגרמניים נותן גם בנצ'מארק מועיל ליעילות מים, אנרגיה, קיטור ושאר היבטים תעשייתיים של תעשיית הבירה המאפשרים לכל מבשלה בעולם לבחון את עצמה ולהציב לעצמה יעדי שיפור, כולל הטכנולוגיה המיטבית להשיג את השיפור הזה.

אחד הלקחים המעניינים מהסיפור הזה הוא שתחרות רבת משתתפים מועילה בסופו של דבר לא רק לצרכן. היא מעודדת ענווה, שיתוף פעולה, חדשנות והשגת מטרות משותפות של העוסקים בתחום.